החלטה בעניין פירוק שיתוף במקרקעין - "החלטה אחרת"

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. במסגרת הדיון בבקשה עלתה  שאלת הדרך הראויה לתקיפת פסק דינו של בית משפט קמא.

1.        ההליך נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים אשר במסגרתו נדונה בקשת המשיבים 1-3 לחלק את זכויותיהם בדירות שנרכשו מרשות הפיתוח, ובכלל זה את חלקם בזכויות הבנייה. יצוין, כי רשות הפיתוח (המשיבה 5) היא הבעלים הרשום של הדירות וזכויותיה הועברו למבקשים ולמשיבים 1-4 מכוח חוזי מכר שנחתמו ביניהם, אולם בפועל זכויות אלה טרם נרשמו על שמם בלשכת רישום המקרקעין. פסק הדין ניתן ביום 30.12.05 במעמד הצדדים. המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ביום 14.2.06 (ע"א 1409/06). הבקשה שלפני הוגשה ביום 14.5.06. לטענת המבקשים, הבקשה הוגשה למען הזהירות, וזאת משנתעורר אצלם ספק באשר למהות פסק דינו של בית משפט קמא, האם יש לסווגו כפסק דין או כהחלטה אחרת. אם אכן עסקינן ב"החלטה אחרת", בקשת המבקשים היא, שיוארך להם המועד להגשת בקשת רשות לערער.

2.        בהחלטותיי מיום 16.5.06 ו-30.5.06 בקשתי את תגובות המשיבים לבקשה להארכת מועד וכן לדרך התקיפה הראויה של פסק דינו של בית משפט קמא. בתגובתם הודיעו המשיבים 1-4 כי הם רואים בהחלטת בית משפט קמא פסק דין או פסק דין חלקי, ולפיכך לדידם אין מקום להגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין. משכך, לדעתם אף אין צורך בבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה. לעומתם, המשיבה 5 הותירה את הבקשה להארכת מועד לשיקול דעת בית המשפט אולם היא סוברת כי על פי ההלכה הקיימת, החלטת בית המשפט לפרק את השותפות במקרקעין היא בבחינת "החלטה אחרת" הטעונה מתן רשות לערער. נוכח תגובת המשיבים, אין לי אלא להסיק כי אין להם התנגדות לבקשה להארכת המועד. למען הזהירות אוסיף, כי אף לגופו של עניין הייתי רואה להיעתר לבקשה מהטעמים שנמנו בה. במצב דברים זה, השאלה היחידה העולה לפני היא, אם כן, כיצד יש לסווג את החלטת בית המשפט קמא, כפסק דין או כהחלטה אחרת.

3.        לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי בעניין זה הדין עם המשיבה 5. המבחן הננקט לשם הבחנה בין החלטות שהן בבחינת פסק דין לעומת החלטות שהן בבחינת החלטה אחרת במהלך פירוק השיתוף הוא מבחן סגירת התיק. אשר לעצם ההחלטה לפירוק השיתוף או לאופן פירוקו נקבע בהלכה כי אין  בית המשפט הדן בתביעה לפירוק שיתוף מסיים  את  מלאכתו  עם  החלטת  המכירה  (או ההחלטה על פירוק השיתוף), כל  עוד  לא  נסתיימו כל "פעולות העזר" הכרוכות בביצועה (ראו: ע"א 613/78 אניס בנימין נ' פוירשטיין מאיר, פ"ד לד(1) 32; רע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95; 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375). מכאן יוצא, כי לפי ההלכה הקיימת, בדרך כלל, החלטות בית המשפט בעניין פירוק שיתוף במקרקעין תסווגנה כ"החלטות אחרות", זאת שכן התיק נחשב פתוח כל עוד הליכי פירוק השיתוף נמשכים (אלא אם כן ההחלטה מסיימת את הליך הפירוק. ראו: רע"א 8652/04 אברהם מישאל יזדי נ' יהודה יזדי, תק-על 2004(4), 510).

כיצד בא הדבר לידי ביטוי במקרה שלפני?

           עיון בחלק האופרטיבי של ההחלטה מעיד כי בית המשפט קמא ביקש ליתן סעד הכולל בחובו את כל הכלים הנדרשים לצורך הוצאתו לפועל. כך, נקבע בהחלטה אופן פירוק  הזכויות, מונה מפרק לצורך מימוש ההחלטה, המפרק הוסמך  למנות אדריכל ולהעסיק מומחים מטעמו, ונקבע שכרם של המפרק  ושל מומחים מטעמו. על פני הדברים, במתן סעד אופרטיבי מפורט וכולל כאמור, סיים בית המשפט את מלאכתו. למרות האמור, נוכח ההלכה הקיימת, אין לסווג החלטה זו כ"פסק דין". זאת, שכן  עדיין לא ניתן לומר כי הסתיים ההליך של פירוק השיתוף בשים לב לכך שטרם הסתיימו כל פעולות העזר הכרוכות בביצועו. ברי שבמהלך הליך פירוק עלול להיווצר הצורך לפנות אל בית המשפט בבקשות שונות למתן הוראות ובית המשפט אכן קבע בפסק דינו כי המפרק מוסמך לפנות אליו בבקשות כאלה. מכאן, שמלאכתו של בית המשפט קמא עדיין לא תמה. לפיכך יש לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת".

4.        למעלה מהנדרש אוסיף, כי ניתן לתהות מדוע אין לראות בעצם ההחלטה על פירוק השיתוף כפסק דין, שכן היעתרות לבקשה מקנה לתובע את הסעד הסופי שהתבקש על ידו. במקרה כזה, כל ההחלטות שהיו ניתנות לאחר פסק הדין, ככול שהן נוגעות לביצועו, היו ממילא ממשיכות להיחשב כ"החלטות אחרות". ראוי לציין בהקשר זה כי החלטה המאשרת הסדר פשרה לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, שהיא במובנים רבים החלטה בעלת אפיון דומה לבקשה לפירוק שיתוף, נחשבת לפסק דין (ראו: תקנה 36 לתקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), התשס"ב-2002. אשר להחלטה אשר במסגרתה ניתן צו לפירוק חברה ראו: בש"א 881/06 פנחס כץ נ' צפורה גוטליב (טרם פורסם) פסקה 8). ברם, כמובהר לעיל, לא זו ההלכה הקיימת, וכל עוד ההלכה לא שונתה, והיא עומדת על מכונה, יש לפעול על פיה (סעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה).

           בשולי הדברים יוער כי לא נעלמה מעיני העובדה שבנסיבות העניין זכויותיהם של המבקשים והמשיבים 1-4 בדירות טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין ולפיכך בשלב זה זכויותיהם בנכס מוקנות להם מכוח הסכמי הרכישה בלבד. לאחר ששקלתי בדבר, לא ראיתי שראוי לאבחן בין החלטה לפירוק שיתוף במקרקעין להחלטה שלפני. ראוי שאותה הלכה תחול בשני המקרים הן מהטעם שאין ספק כי רישום הזכויות יתבצע בסופו של דבר והן מהטעם שמטעמי אחידות ראוי להחיל דין דומה הן על פירוק שיתוף במקרקעין והן על פירוק שיתוף במיטלטלין (החל גם על זכויות). 

נוכח האמור לעיל, אני מורה על מחיקת הערעור שבכותרת. הבקשה להארכת מועד מתקבלת. המערערים יוכלו להגיש בקשת רשות לערער תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. האגרה תועבר לבקשת רשות הערעור שתוגש תוך השבת היתרה  למערערים. הערבון שהופקד בהליך שבכותרת יועבר אף הוא לבקשת הרשות לערער. המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים אשר ישבו לדין בבקשת רשות לערער שתיפתח. כמו כן, תתויק בתיקי השופטים הסכמת המשיבים לדון בבקשה כבערעור.

ניתנה היום, ז' באב בתמוז תשס"ו (1.8.2006).

                                                                          שושנה ליבוביץ

                                                                                ר ש מ ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    טו

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il